החלטה בתיק רע"א 3930/14

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט ג' גינת) בת"א 48337-03-14 מיום 12.5.2014, במסגרתה נקבע כי המשך הדיון בתובענה יועבר לבית הדין האזורי לעבודה (להלן גם: בית הדין).

1.        ביום 25.3.2014 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי ובה טען כי מזה מספר שנים הוא עוסק בתחום הטבק ומוצריו, כשבמהלך תקופה זו פיתח קשרים עסקיים עם גורמים רבים בתחום. המבקש טען כי הכניס את המשיב כשותף לעסקיו, תוך שסיכמו בעל-פה כי המשיב לא יעשה שימוש בידע שצבר ללא רשות המבקש. לטענת המבקש, המשיב פעל בניגוד להסכמה זו והקים חנות זהה לחנות שבבעלותם תוך שימוש בסמליל, במחירון ובעיצוב הייחודי של החנות. עילות התביעה הנטענות הינן: גזל סודות מסחריים, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ועילות נלוות.

2.        המשיב טען כי בינו לבין המבקש התקיימו יחסי עובד-מעביד, באשר המבקש אינו שותפו אלא שכיר שהועסק על-ידו, ולפיכך ביקש לדחות התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, ולחילופין, להורות על העברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה. לכתב ההגנה צירף המשיב שלושה תלושי שכר וטופס 106 לשנת 2013 של המבקש.

3.        בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי המחלוקת העובדתית בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד תתברר בבית הדין האזורי לעבודה, ובהתאם להכרעתו בשאלה ייקבע באופן סופי האם התביעה תידון בבית הדין או בבית המשפט.

4.        מכאן הבקשה שלפניי.

           בתמצית, טוען המבקש כי בית משפט קמא העביר התובענה לבית הדין לעבודה מבלי לברר אם עילות התביעה הינן בסמכות בית הדין. זאת,  על אף שהעילות המפורטות בכתב התביעה כלל אינן בסמכות בית הדין, שיאלץ לדון בהן מתוקף הכלל הקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק) לפיו "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". עוד נטען כי לא הוצג כל ביסוס עובדתי ופירוט לטענה בדבר קיום יחסי עובד-מעביד; כי המשיב לא אימת בתצהיר את תלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה ולכן לא היה רשאי להסתמך עליהם; כי הטענה בדבר קיום יחסי עובד-מעביד נזנחה על ידי המשיב במהלך הליכים קודמים שניהל במסגרת בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המבקש; וכי המשיב מנסה למשוך זמן ולבסס אחיזתו שלא כדין בחנות המשותפת.

           דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

5.        ראשית, ספק אם המבקש נקט בהליך הדיוני המתאים. תקיפת החלטה המעבירה את הדיון מבית המשפט המחוזי לבית הדין לעבודה נעשית בדרך של ערעור בזכות, ולא בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. החלטה המעבירה את הדיון מחוסר סמכות עניינית מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי או להיפך, הינה החלטה אחרת, הואיל וניתן להשיג עליה ביחד עם פסק הדין שיינתן בסוף ההליך, בהתאם להוראות חוק בתי המשפט. בניגוד לכך, החלטה המעבירה את הדיון לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט (כגון בית דין רבני או בית דין לעבודה) הינה החלטה המקנה זכות ערעור, הואיל ובכך נסתיים הדיון באותן ערכאות שהחוק חל עליהן, ולא ניתן יהיה לערער על ההחלטה בסוף ההליך בדרך הקבועה בחוק.

           אציין כי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת לבית המשפט לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור, אם "הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור" (ראו רע"א 1388/12 אפ.אמ.אר. מחשבים ותוכנה בע"מ נ' שטיין(27.11.2012); רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר, פסקאות 8-4 (16.9.2012) יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 760-764 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). אולם בנסיבות דנן, איני רואה מקום לעשות שימוש בסמכות זו.

           עם זאת, אציין כי לאור האמור בפסקה 9 להלן, בדבר "העברה חלקית" של השאלה שבמחלוקת לבית הדין, ייתכן כי אכן מדובר בהחלטת ביניים המצריכה בקשת רשות ערעור. כך עולה לכאורה מהחלטת בית המשפט בע"א 309/62 מולטוק - שטיגליץ נ' שטיגליץ, פ"ד יז(1) 123 (1963). באותו מקרה הגישה אישה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי בטענה שהגבר קידשה בקידושי ביאה. בית המשפט המחוזי שדן בטענה החליט להעביר לבית הדין הרבני את הדיון בשאלת תוקפם של הנישואין כך שאם יכיר בית הדין הרבני בתוקף הנישואין יקצוב למערערת את מזונותיה, ואם לא, אזי תידחה תביעתה. האישה ערערה על החלטה זו ללא נטילת רשות ערעור. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי ההחלטה להעביר את הדיון בשאלת תוקפם של הנישואין מהווה החלטת ביניים בעניין התלוי ועומד לפני בית המשפט ועל כן אין ערעור בזכות על החלטה זו (וראו זוסמן, בעמ' 762, המותח ביקורת על ההחלטה, באשר לשיטתו בית המשפט יכול היה לדון בתוקף הנישואין כעניין שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט ומאחר שלא ניתן להעביר רק חלק מהעניין לבית דין או לבית משפט אחר. וראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 122, ה"ש 97 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין).

6.        שנית, ולגופו של עניין, על  המחלוקת העובדתית בדבר התקיימותם של יחסי עובד-מעביד להתברר בבית הדין האזורי לעבודה.

               סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

סמכות בית-דין אזורי

24 (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1)   בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

           לצורך הקניית סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה נדרשים  קיומם של יחסי עובד-מעביד (בין שאלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים) ועילת תביעה הנוגעת ליחסי עבודה (רע"א 3323/12 שרעבי נ' רמפל סלולר סטוק מרקט בע"מ, פסקה 5 (6.6.2012); בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, פסקה 10 והאסמכתאות שם (2005)). אך גם השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין. כבר בע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט,ל(1) 381 (1975) נאמר כדלהלן:

"שאלה זו - אם אמנם משיב היה "עובד" של המערערת ואם היא היתה מעבידתו - שנויה במחלוקת ביניהם. ההוראה הברורה של המחוקק היא כי בשאלה זו יכריע בית-הדין לעבודה, ולא יכריע בה בית-דין או בית-משפט זולתו, שהרי הסמכות הקנויה לו גם לענין זה ייחודית היא. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי כתבה בהחלטתה שיש להפנות שאלה זו להכרעה לבית-הדין לעבודה רק "באם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסים אלה" - אך מסופקני אם אמנם יש מקום להגביל הוראתו הכללית והגורפת של המחוקק בצורה זו. לדעתי די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על-מנת שהסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתפוס בה" (הדגשה הוספה - י"ע).

           ברגיל, על הערכאה המבררת לקבוע את "העובדות הסמכותיות" - הממצאים העובדתיים המגבשים את הסמכות העניינית (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 309-308 (2002); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ''ד נא(2) 669, 678 (1997); והשוו ת"א (שלום ת"א) 10052/06 כהן נ' גרשווין בע"מ, פסקה 13 (17.7.2007)). אולם, בנוגע לעובדות הסמכותיות שעניינן יחסי עבודה, לבית הדין הוקנתה הסמכות הייחודית להכריע בסוגיה.  

7.        סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), מקנה אף הוא סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, באם היא נובעת מיחסי עובד ומעביד, וזו לשונו: